פותחים דף
כי כולם יכולים ללמוד
מועדים
כיצד נמנעים משנאת חיים
![]()
הסיפור המפורסם של קמצא ובר קמצא מלמד על השורש של שנאת חינם: אדישות וגאווה. בטווח הרחוק הן הובילו לשנאת חינם וחורבן ירושלים
קובץ להדפסה:
כיצד נמנעים משנאת חינם.pdf
גיטין נה, ב – קמצא ובר קמצא
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים... דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא. עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא! ... נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינא קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא... סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
ביאור
היה אדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא (ידידי). הלך (בטעות) והביא את בר קמצא. בא האיש לסעודה ומצא את בר קמצא יושב. אמר לו (האיש): הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! ... אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? אמר לו: שְלח להם קורבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. בדרך, הטיל בר קמצא מום במקום שלפי ההלכה הקורבן נפסל. חשבו חכמים שבמקדש להקריב את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי אנו מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין. אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו שמי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
שאלות למחשבה
הסיפור על קמצא ובר קמצא מעלה
מספר תמיהות.
מההיסטוריה הידועה לנו,
הגורמים למרד היו הרבה יותר רציניים מאשר קמצא וקורבן עם מום. בנוסף, אם מטרת
הסיפור היא לתאר את שנאת החינם, הרי שיש דוגמאות טובות יותר. רבי יוחנן עצמו שמספר
את המעשה, מתאר מחלוקת קשה יותר מאשר סתם שני אנשים, כפי שמלמד המקור הבא.
ירושלמי סנהדרין י, הלכה ה – הפילוג בעם
אמר רבי יוחנן: לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים.
גיטין נו, א – דוגמה לשנאת חינם
...הוה להו למיזן עשרים וחד שתא. הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא.
ביאור
ליהודי ירושלים היה מזון שיכל להספיק לעשרים ואחת שנה! בגלל מחלוקת האם לצאת למלחמה נגד הרומאים או לא, שרפו הבריונים את מחסני המזון ובכך הכריחו לצאת למלחמה והביאו רעב.
מלחמות היהודים (של יוספוס פלביוס), ספר שישי, א
כבר למעלה סופר על דבר זדון הקנאים נגד העם, אשר ממנו היתה ראשית מפלת העיר... ולא ישגה איש באמרו על המעשה הזה, כי הוא מריבה אשר נולדה מתוך מריבה, כדרך החיה הרעה, אשר חסרה את טרפה מן החוץ וההלה לאכול את בשר עצמה (כלומר, מלחמה פנימית).
לאור זאת נראה שהמעשה של קמצא ובר קמצא הובא לצורך חינוכי. קשה מאוד לכבות מחלוקות כאשר הן בוערות בעוצמה. הדרך להתמודד עם מחלוקות ושנאת חינם היא טיפול שורש, לפני שהמחלוקת מתפרצת. המעשה של קמצא מתאר את השורש, ותכונות שיש להתרחק מהן.
לפני שנקרא שוב את המעשה של קמצא ובר קמצא, נלמד את המעשה הבא. בקריאת הסיפור ננסה לאתר תכונות שאנו פוגשים אותם באופן תמידי, שיכולים חלילה להתגלגל למריבה של ממש.
גיטין נו, א – המעשה במרתא
מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא. שדרתה לשלוחה ואמרה ליה זיל אייתי לי סמידא. אדאזל איזדבן אתא אמר לה סמידא ליכא חיורתא איכא. אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן אתא ואמר לה חיורתא ליכא גושקרא איכא א"ל זיל אייתי לי אדאזל אזדבן אתא ואמר לה גושקרא ליכא קימחא דשערי איכא אמרה ליה זיל אייתי לי אדאזל איזדבן הוה שליפא מסאנא אמרה איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל איתיב לה פרתא בכרעא ומתה... איכא דאמרי גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי וכי הוה בריא מייתי ליה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו כי הוה קא ניחא נפשה אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא אמרה האי למאי מיבעי לי.
ביאור
מרתא בת בייתוס היתה אחת מעשירות ירושלים. כשפרץ הרעב, שלחה שליח ואמרה לו שיקנה פת מקמח סולת (קמח משובח). עד שהלך לקנות, נגמר. אמר לה: אין סולת, יש פת מקמח לבן. אמרה לו: לך תקנה לי. עד שהלך, נגמר. חזר ואמר לה, נגמר הלחם מהקמח הלבן ויש לחם שחור. אמרה לו: לך תביא לי. עד שהלך, נמר. חזר ואמר לה: אין לחם שחור, יש לחם מקמח שעורים (שהיה אז מאכל בהמה). אמרה לו: לך ותביא לי. עד שהוא הלך, נגמר. מרתא היתה אז בלי נעליים ואמרה שתצא כך ותבדוק אם תמצא משהו לאכול. כשיצאה, היא דרכה בגללי בהמה ומרוב גועל, היא מתה... לפי גרסא אחרת, היא אכלה גרוגרות תאנים שרבי צדוק מצץ ומרוב גועל, היא מתה.
רבי צדוק צם במשך ארבעים שנה כדי שירושלים לא תיחרב. מרוב הצומות, כשהוא היה אוכל משהו, היו רואים זאת מבעד לעור שלו. כשרצו להבריא את רבי צדוק לא יכלו להאכיל אותו מיד אוכל רגיל. נתנו לו גרוגרות (תאנים) שימצוץ את תוכנם. מרתא מצאה אחת מגרוגרות אלו. כשנפטרה, זרקה את כל הזהב והכסף שלה בשוק. אמרה: למה אני צריכה את זה.
שאלות למחשבה
סיפור זה מובא בגמרא מיד לאחר
תיאור שריפת מחסני התבואה על ידי הקנאים.
מה הסיפור בא ללמד אותנו?
למה השליח לא קנה מיד את מה שמצא
בשוק?
מה מוספים הפרטים על דרך מיתתה
של מרתא?
האם יש משהו סמלי באכילת
הגרוגרות של רבי צדוק?
סיכום
נראה שיש שתי תכונות בסיפור: אדישות וגאווה. אדישות והקטנת ראש של השליח למצבה של מרתא ואדישות של מרתא למה שקורה בחוץ. אדישות זו נובעת מגאווה, תכונה שבולטת במרתא בת בייתוס. בגלל העושר, היא מרגישה מרוממת מכולם וכשהיא נפגשת עם המציאות הקשה, היא מתה.
רבי צדוק מהווה ההפך הגמור, הוא לא יכול לראות את ירושלים במצב קשה ולכן צם במשך ארבעים שנה. אולי לכן אומר רבן יוחנן בן זכאי שאם היו עוד אנשים כרבי צדוק, ירושלים לא היתה נחרבת. לא רק בגלל הצומות, אלא בגלל שהיו לומדים מהם מהי ערבות הדדית.
במעשה של קמצא ובר קמצא, קל לזהות את האדישות של השליח שמרשה לעצמו להתבלבל, את האדישות של החכמים היושבים בסעודה ואת הגאווה של בעל הסעודה.
מה לגבי רבי זכריה בן אבקולס? האם סיכום דברי ר' יוחנן 'ענוותנותו' נאמרים בציניות והוא בעצם מתכוון לגאווה? האם ההתעקשות על דעה, למרות דעתם של שאר החכמים היא גאווה או ענווה?
ומה לגבינו? כיצד אנו יכולים ללמוד ממעשים אלו על ערבות הדדית וענווה? מה ניתן לעשות השנה כדי ששנה הבאה נהיה טובים יותר?
הצג אתר רגיל
